מאת: מיכל לוינסון | 14 במאי, 2025
שלוש וחצי בלילה. שוב. הילדים ישנים , בעלי נוחר קלות, ואני בוהה בתקרה. הפסיכולוגית שפגשתי שבוע שעבר שאלה אותי שאלה פשוטה: "איך את מרגישה כשאת קמה בבוקר?" עניתי בחיוך עייף: "אני לא קמה, פשוט... מפסיקה לנסות לישון ."
לפני ה-7.10 , החיים שלי היו אחרים לגמרי. שלושה ילדים (4, 7, 10) , מנהלת צוות פיתוח בחברת היי-טק, ריצות שישי בבוקר עם חברות. הייתי אדם אחר - פחות מוטרדת, יותר מאמינה שהכל יהיה בסדר.
החיים שאחרי
בחודשים שאחרי אוקטובר, כמו רבים מאיתנו, מצאתי את עצמי במציאות שלא הכרתי. בהתחלה האנרגיה של החירום החזיקה אותי - התנדבויות, איסוף תרומות, בישולים למשפחות. אבל כשהשגרה החדשה התחילה להתייצב, הרגשתי שמשהו בי השתנה.
אני לא אחת שחיה ב"דרמות". תמיד הייתי פרקטית, מעשית. אבל פתאום מצאתי את עצמי ישנה ארבע-חמש שעות בלילה טוב. מתקשה להתרכז בעבודה, קופצת מכל רעש פתאומי, בודקת את האפליקציה של פיקוד העורף כל חצי שעה. הרגשתי עייפות שלא עוברת גם אחרי סופ"ש ארוך.
"כמה זמן את סוחבת את זה?" אמרה לי דנה, השותפה שלי לריצות בוקר, כשהתיישבנו בבית קפה שכונתי אחרי שבועות שלא נפגשנו. "נראה לי שאת צריכה להתחיל לקחת משהו ."
ההתלבטות
"את לא רצינית," גיחכתי כשדנה שלפה מהתיק שלה קופסה קטנה. "תוסף תזונה? באמת? מה נהיית לי עכשיו אחת מהנשים האלה שמתרוצצות בין נטורופתית להילינג?"
"תגידי, את שומעת את עצמך?" היא מזגה לי עוד קפה. "תסתכלי איך את נראית. לא ישנת שבועות. טוב, אף אחד מאיתנו לא באמת ישן כמו שצריך עכשיו , אבל אצלך זה כבר נהיה מוגזם ."
לא יכולתי להתווכח איתה. גם אני שמתי לב לעיגולים הכהים מתחת לעיניים במראה בבוקר.
"טוב יאללה, מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?" שאלתי, מגלגלת את הקופסה ביד.
"תקראי קצת בגוגל על המרכיבים ," הציעה דנה, שלחה לי לינק בוואטסאפ ושינתה נושא .
באותו לילה, אחרי שהילדים נרדמו , מצאתי את עצמי גולשת ובודקת. לא ציפיתי למצוא מידע רציני, אבל הופתעתי לקרוא על הזעפרן הפטנטי והאשווגאנדה וההשפעות החיוביות שלהם על המערכת העצבית. בלילה, התעוררתי שוב מסיוט, פשוט הזמנתי. "יאללה, ננסה," אמרתי לעצמי בעייפות. "גם ככה שום דבר אחר לא עוזר לי."
השבוע הראשון
שהחבילה הגיעה, הרגשתי קצת טיפשה שאני בכלל מנסה. רפואה אלטרנטיבית? אני? אבל לקחתי את הכמוסה הראשונה בבוקר, אחרי ארוחת בוקר קלה.
כמו שציפיתי, לא הרגשתי כלום באותו יום, וגם לא למחרת. גם ביום השלישי והרביעי. הודעתי לדנה חגיגית ש: "נראה לי שזרקתי 300 שקל לפח."
"מה פתאום," היא ענתה מיד. "תני לזה זמן, זה לא כדור כאב ראש. אמרתי לך שזה לוקח זמן לעבוד."
בסוף השבוע הראשון קרה משהו מעניין. ישנתי חמש שעות רצוף. זה לא נשמע הרבה, אבל עבורי זה היה שינוי.
"בטח סתם מקרה," אמרתי לעצמי, אבל המשכתי לקחת.
השבוע השני
שבוע השני התחלתי להרגיש שינוי קטן . זה התחיל כשהתעוררתי יום אחד ולא לחצתי מיד על עדכון החדשות בטלפון - הרגל שפיתחתי מאז המלחמה. פשוט ישבתי רגע על המיטה ונשמתי.
בעבודה, הצלחתי להתרכז קצת יותר בפגישות צוות. עדיין הייתי דרוכה, עדיין הייתי עייפה, אבל משהו היה... אחר. כאילו עוצמת המחשבות המטרידות הייתה קצת פחות חזקה.
"נראה לי שזה באמת עושה משהו ," הודיתי בפני דנה. "או שזה פשוט אפקט פלצבו והמוח שלי מדמיין."
"למי איכפת?" היא ענתה. "העיקר שיש שיפור, לא?"
השינוי האמיתי
בשבוע השלישי הרגשתי שינוי יותר משמעותי. ישבתי עם הילדים בגינה השכונתית בשבת. בדרך כלל הייתי סורקת בעיניים את הסביבה כל כמה רגעים , חושבת על מקומות מסתור. אבל הפעם מצאתי את עצמי פשוט... נוכחת. מסתכלת איך הילדים משחקים, מרגישה את השמש על הפנים .
לא , לא הייתי רגועה לגמרי – בואו נהיה ריאליים , אני עדיין חיה בישראל בתקופה הזו – אבל הצלחתי ליהנות מהרגע, דבר שכמעט שכחתי איך לעשות. באותו ערב, העיר שהוא שם לב ש"חזרתי לצחוק". זה היה לי נעים וגם מפתיע. לא הפנמתי כמה זמן עבר מאז שצחקתי פעם אחרונה.
למחרת בעבודה, כשפרויקט גדול התעכב בגלל באג, הצלחתי להישאר ממוקדת, לא להיכנס ללחץ מיותר, ולהוביל את הצוות לפתרון מהיר. "כיף לראות שחזרת אלינו ," אמר לי אחד המפתחים שעובד איתי. זה הרגיש טוב.
לקראת היום ה-30
עכשיו , כשאני מתקרבת לסוף החודש, אני יכולה להגיד שהשינויים שאני מרגישה הם עדינים אבל משמעותיים. Calm It לא הפך אותי לאדם אחר ולא מחק את כל הדאגות שלי. אני עדיין חרדה כשיש חדשות מדאיגות, ועדיין מתעוררת לפעמים בלילה.
אבל אני מרגישה שחזרתי לשליטה ברגשות שלי. המצב השתפר משמעותית: אני ישנה טוב יותר. התדירות של המחשבות הטורדניות ירדה, והאינטנסיביות שלהן פחתה. וחשוב מכל - אני יכולה להרגיש שמחה בדברים קטנים: ארוחת ערב משפחתית, פגישה עם חברה, אפילו לפעמים ברגעים של נהיגה בפקק.
כשספרתי לפסיכולוגית שלי על השינויים , היא חייכה. "הגוף והנפש צריכים תמיכה," היא הסבירה. "יש הרבה דרכים לספק אותה."
אני לא מאמינה ב"פתרונות קסם" לחיים המורכבים והמאתגרים שלנו פה בישראל. אבל אני שמחה על כל כלי שעוזר לנו להתמודד, על כל דבר שמאפשר לנו לחיות את החיים שלנו טוב יותר, גם בתקופות הקשות ביותר.
מיכל לוינסון היא שם בדוי. הכותבת היא מנהלת בחברת היי-טק ואם לשלושה המתגוררת במרכז הארץ. המאמר מבוסס על חוויותיה האישיות.
רוצים גם אתם להתנסות ב-Calm It?
לחצו כאן לרכישה והתחילו את המסע שלכם לעבר איזון ורוגע.
